מה עושים

לפעמים מגיעים הימים בהם יש כמות עצומה של עבודה ואין לך זמן לכלום.

זה מה שקורה לנו בתקופה האחרונה, כל כך הרבה דברים צריך לעשות ויש לנו רק 24 שעות ביממה שמתוכם צריך להקדיש חלק לאישה לילדים לאכילה ולשינה.

שליחות זו לא עבודה קלה מ8 עד 5 או כל או עם כמות שעות מוגדרת מראש. שליחות זו בעצם אינה עבודה בכלל זו דרך חיים.

זו הדרך בה הרבי מנחה אותנו ואנו הולכים בדרכיו עד להבאת הגאולה ולביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.

קרו כל כך הרבה דברים בזמן שלא הייתה לי אפילו שניה להתפנות ולכתוב בבלוג. כל כך המון סיפורים מצבים ודעות שהייתי רוצה לחלוק עם הקוראים.

בע"ה אני מקווה שבעתיד הלא רחוק אני אוכל לפנות כמה דקות מזמני ולשתף את הקוראים כמו שהייתי עושה בעבר. סך הכל זה גם סוג של שליחות.

לבנתיים ברצוני לאחל המון הצלחה ויישר כח לאחינו תושבי הדרום העומדים איתנים בעורף ולכל העוסקים במלאכת הקודש שהקב"ה ישמור על כל התושבים החיילים ועל כל עם ישראל בכל מקום שהוא.

יהיה ה' ימכם!

פסטה עם טונה

שנת הלימודים שנפתחה נותנת את אותותיה במטבח כאשר יש צורך במתכונים פשוטים ומהירים בכדי להספיק לבשל בין ההפסקות.
המתכון הזה מתאים לדרישות אלא ועל כן נראה איזה חומרים הוא מצריך:

2 קופסאות שימורי טונה
1/2 חב' פסטה מסולסלת
1 בצל גדול
חופן פטרוזיליה
חופן שמיר
חופן אורגנו
2 ביצים
1/2 חב' פירורי לחם
שמן לטיגון
פלפל, מלח

אופן ההכנה:
בשלי את הפסטה לפי ההוראות, סנני והניחי בצד. חיתכי את הבצל לקוביות קטנות וטגני במחבת עד להשחמה. קצצי דק את הפטרוזליה, השמיר והאורגנו והוסיפי למחבת. סנני את הטונה מהמים והוסיפי למחבת .ערבבי את הירקות והפסטה בקערה והוסיפי את הביצים והתבלינים.
חממי מחבת עם שמן ופזרי מעל פירורי לחם. הוסיפי את הפסטה לפירורי הלחם וערבבי בעדינות. טגני עד להשחמה נאה של הפירורים והגישי חם.
בהצלחה!

מרהיב, צבעוני, ססגוני, מושך, גם בקדושה

אחד הדברים המאוד מעניינים שלכל אחד יש את הזיכרון שלו לכל חג ומאורע מחיי משפחתו, אצלי למשל : אם תשאלו אותי מה זה סוכות ? מיד מצטייר אצלי בראש הקישוטים שהיינו תולים בסוכה, ובעיקר המנורה עם הנורות המהבהבים והציפור המצייצת שהייתה תלויה דרך קבע מתחת לפלורוסנט שבסוכה.. וגם שכחתי התחרות שירים שהיינו עושים עם ילדי כל השכנים מי שר יותר בקול… פורים ? התחפושת שלי לאשה ושבירת הבקבוק יין במדרגות משפחת ליסטוונד, פסח ? חרמזלך, ופיצוח אגוזים מסביב לשולחן כל המשפחה יחד, ואיך שכחתי.. קילוף הרי תפוחי אדמה… וכן הלאה…
גם בלימודיי בחיידר, לכל מסכת משנה שלמדנו יש לי את הזיכרונות שלי, מסכת סוכה ? פסי רכבת ! מה הקשר ? המורה רומנוב שרצה להמחיש לנו מהן חבילי נסרים שכשרים לסיכוך לקחנו לפסי רכבת.. והדמיון יכול להפליג הלאה רק שדל העט…

המכנה המשותף לכל הדברים הן הססגוניות , הצבעוניות, ואת זה לקחנו לכל החיים. יצא לכם פעם לראות ליל יום העצמאות ברחובה של עיר ? כמה ססגוניות ? כמה צבעוניות ? הזיקוקים, הספריי ברד, והמנורות הצבעוניות, המטס האווירי למחרת וכו' והכל בשביל מה ? להטמיע את היום הזה אצל כולם ? איך ? כמה שיותר מרהיב כמה שיותר מושך וצבעוני, זהו לא ישכחו את זה אף פעם …
שמתם לב כמה ססגוניות מושקעת בהכנסת ילד לחיידר ? הביצה, העוגה, הדבש, העיטוף בטלית, ואני לא זוכר הכל.. לשם מה כל זה ? לחרות אצלו שלא ישכח, איך ? ססגוניות, צבעוניות?
שמעתי שר' לוי יצחק מברדיטשוב אמר פעם : אם הרבש"ע היה שם את התאוות בספר, ואת המצוות ברחוב, כל היהודים היו נשמרים מתאוות ורצים לקיים מצוות.. אך מה עשה הרבש"ע שם את המצוות בספר ואת התאוות מול העיניים, מה נעשה ? …

בואו נחשוב לעצמנו !
הילדים שלנו עוברים ברחוב, נחשפים לכל הססגוניות והצבעוניות שבחיי החומר, החל בחנויות עם אורות מהבהבים ומוזיקה רועשת וכלה בפרסומות צבעוניות.. ועוד…
הילד בא לחיידר הוא נכנס לכיתה אפורה ומשעממת, המורה נכנס פותח את הספר ומצווה לתל' כך לעשות, השיעור נטול צבעוניות וססגוניות.. מה נצפה שלמה הילד יימשך ?

מגיע חג ! אין שום דבר חדש השנה, אותם לולבים ואתרוגים שהיו בשנה שעברה גם השנה, אותה סוכה נבנה גם השנה, אותם מצות , אך כשיגיע יום לאומי כל שנה יש הפתעות חדשות, ממה הילד יתרגש ? מה נצפה ממנו ?
אני חושב (וזאת דעתי בלבד) שחובה עלינו הורים בפרט וגם מחנכים, להכניס המון גיוון, ססגוניות וצבעוניות לחיי היידישקייט שלנו, שהילדים ידעו שכל שבת מצפה להם הפתעה ססגונית, פעם זאת הצגה שהאבא יציג בסעודת שבת הקשורה לפרשת שבוע, פעם יהיה איזה משהו הקשור לחג, אך הילד ידע זה חי זה צבעוני..

הכרתי יהודי לא חסיד, שכל שנה בליל הסדר היה מכין לילדיו הפתעות שונות ומוזרות, פעם באמצע ליל הסדר ציווה על המסובים לקום ולהפוך את הכיסא, אח"כ לקח צלוחית מים והשפריץ על ילדיו, לשאלתי מדוע ענה : כל הדברים שאנו עושים זה כדי להתמיה את התינוקות אך הם כבר לא תמהים כי גם בשנה שעברה וגם לפני שנתיים טבלנו כרפס במי מלח, אז אני מייצר להם דברים מוזרים כדי שירותקו ויתמהו ואז אספר להם את סיפור יציאת מצרים,

כמה חברה עזבו את הדרך רק בגלל שלא מצאו עניין, וכי במחוזות שאליהם הלכו יש עניין ? לא ולא ! יש צבעוניות, ססגוניות, הכל נוצץ …
חברה !
יש לנו אחריות כבדה, היום זאת לא שאלה של חסיד יותר או פחות, היום זאת שאלה בדרך, או בשבילים תועים, אם נשכיל ליצור ססגוניות וצבעוניות, למשוך את נפשו הזכה והטהורה של הדור הצעיר לאור, אפילו במחיר של שינוי כיוון שעליו התחנכנו, והיה זה שכרינו…

נקודה למחשבה …

לחשוב כבוס

אחד המשפיעים שהותירו בי רושם בל ימחה עת למדתי בישיבת תומכי תמימים בלוד, הוא המשפיע החסידי ר' משה שלמה (משה…) לויטין שיחי', רבות אפשר לכתוב על הדמות האגדית של יהודי אמיתי עובד בלי פוזות ובלי פרסומות בשקט ובהצנע דוגמא של חסיד, אני זוכר כי יצא לי כמה פעמים ללכת למקוה בשעה מוקדמת של בוקר כשהוא הולך לפניי באופן קבוע הייתי שומע אותו ממלמל תניא בע"פ, רק שאנו התלמידים לא הסכלנו לנצלו כראוי ובמקום לרוות ממי הדעת היינו עסוקים בלעשות ממנו חוכה ואיטלולה.. למרות זאת סיפור אחד אותו שמעתי ממנו באחת ההתוועדויות הראשונות בישיבה בתחילת חודש אלול לא ישכח ממני.

המשפיע דיבר ע"כ שיהודי צריך לקחת את העניין של לימוד חסידות כעניין שלו שיהיה אכפת לו מכך, והוא סיפר את הסיפור הבא :
בכפר אחד התגורר יהודי איש עסקים מצליח ועשיר גדול, אך היהודי הלז לא ידע קרוא וכתוב (כנראה שהפסוק "לא לחכמים לחם" נאמר עליו)והוא היה מעסיק בשכר יהודי שהיה קורא עבורו את המכתבים ואת המאזנים הכלכליים. פעם אחת בסוף החודש ביקש העשיר מ"החכם" לקרוא באוזניו את המאזן החודשי, הלה קרא את המאזן שהיה לא מרנין במיוחד, משסיים לקרוא נפל העשיר מתעלף, שאל המשפיע הרי ה"חכם" קרא, ומדוע העשיר התעלף? וענה, כי זה שלו, אז זה אכפת לו.

הרבה דברים בחיינו הרוחניים אנו מחליקים בתירוצים מתירוצים שונים, תירוצים נכונים ואמיתיים אך תירוצים שלא יספקו לנו את הסחורה. ראיתם פעם בעל עסק, הוא לא מסוגל לשבת או לעמוד על עומדו, הוא חייב להזיז עניינים, לקדם, לייעל, להביא עוד קליינטים, שום תירוץ בעולם לא יעצור אותו, זה הביזנעס שלו. וגם כשהוא נכשל הוא לא מחפש להצדיק את עצמו למה זה קרה, כי זה לא יעזור לו כלום.

היידישקייט זה החיים והביזנעס שלנו, אם כך נתייחס לכך הכל יראה אחרת, נפסיק לחפש תירוצים ואשמים, נתחיל לחפש הצלחות. נפסיק לספור את הדקות שהתפללנו ולמדנו, נפסיק לספור את הישגנו במצוות ומעשים טובים, נרצה רק דבר אחד את התוצאה בשטח.

בכ"ח ניסן הרבי דיבר את השיחה הידועה שבה הטיל את הפצצה "אני מוסר העניין אליכם" לעניות דעתי אבל זאת רק פרשנות שלי, הרבי הטיל עלינו את משימת החיים שלנו להביא את המשיח, וע"פ הדוגמא לעיל, הרבי רוצה שנתייחס לכך כאל ביזנעס שלנו, לא לעשות משהו
ולומר עשיתי כך וכך ומשיח לא בא, מה לעשות ?
זה הביזנעס שלך ! !

בביזנעס לא משתדלים מעט וזהו. מנסים ומנסים עד ואחרי זוב דם, עד השגת המטרה, אנו לא נרים ידיים לפני, לא נרדם בעמידה, נעשה עוד ועוד בלי לנוח ובלי להתעייף, עד להשגת המטרה כי אנו הבוסים במשימה, זה שלנו,

"אני מוסר העניין אליכם"

מה שמילה אחת יכולה לעשות

זה היה בשנתי השניה או השלישית בשדה החינוך, נכנסתי ביום הראשון של שנת הלימודים לכיתה, הצגתי את עצמי וביקשתי מהתלמידים כל אחד בתורו להציג את עצמו, יכולתיו, והציפיות שלו לשנה הקרובה.

כל אחד הציג את עצמו בתורו, וכשהגיע תורו של י', הוא נעמד ואמר: אין לי ציפיות כי אני לא מסוגל לכלום, אני טיפש וסתום… האמת הייתי די המום ולכן שתקתי, חיזוק לדברים אלו קיבלתי באסיפת ההורים הראשונה בתחילת השנה, הוריו של י' אמרו לי מפורשות כי בנם לא מסוגל להרבה ולכן לא מצפים ודורשים ממנו.

אני חייב לציין כי במעקב שערכתי אחרי י' שמתי לב כי הילד כבוי, לא רק שלא גילה עניין בלימודים, הוא גם לא גילה עניין בלשחק, הוא פשוט היה חסר שמחת חיים ולו הבסיסית ביותר. מידי כמה ימים הייתי מכין לכל ילד פתק כתוב בכתב ידי האישי הייתי מציין כי אני אוהב ומעריך אותו ומאחל לו יום מוצלח, לפעמים הייתי מצרף ממתק. התקרב המבחן הראשון כל ילד קיבל ביום של המבחן פתק שאני מאמין ביכולתו להצליח ומאחל לו הצלחה, צורפה סוכריה…

י' ישב במקומו ושירבט קוים במבחן ליותר מזה לא האמין שמסוגל, אך הוא קרא שוב ושוב לעצמו בקול את הנכתב בפתק, אתה חכם, ואני מאמין שאתה מסוגל להצליח במבחן, הוא קרא שוב ושוב תוך שהוא מעיף אלי מבטים… אני לא יאריך, רק אציין שאני התמדתי ביחס החיובי שלי בכל מיני צורות, ההמשך היה שבסוף שנה הממוצע של הציונים היה 80, אך זה לא מה שחשוב, י' הפך לילד שמח שמאמין בעצמו ויודע לאהוב אחרים הוא הפך מכבוי למאיר…

מה בסה"כ עשיתי ? מעט תשומת לב.. מעט יחס אישי…

כמה חברה מסתובבים על ידנו ובסביבתנו, וכל מה שהם מחפשים זה שמישהו יתייחס אליהם, הם עושים דברים להכעיס, לא כי הם כאלה, הם נשמות זכות, טהורות, ומתוקות, הם פשוט זקוקים לייחס אישי, למילה טובה, זה כ"כ קשה לנו ?

אני הייתי עד לבחור שהחל לרדת מהדרך וכל לבושו והופעתו היתה צועקת אני לא משלכם, אני נגדכם…

עבר על ידו הרב שמעון אליטוב שיחי', הרב ניגש אליו והחמיא לו, על מה? על הנעליים היפות.. ועל שידע להתאים בין התסרוקת לחולצה, יש לך טעם טוב, ציין הרב.. כמה זה לקח מהרב? כלום … מעט תשומת לב.. אך אותו צעיר למחרת הגיע להניח תפילין אחרי שנתיים שלא עשה זאת…

כמה כאלה מסתובבים על ידנו, הם לא חייבים להיות עם קוקו ועגילים, וגם לא עם שסע, זה אולי חברה כמונו, שאיננו יודעים מה הם עוברים, והיכן הם נמצאים, רק שמילה אחת.. כן … מילה..אחת.. יכולה להעביר מצד אחד לצד שני…

לטוב.. ולמוטב..

מילה אחת…

נשמה אחת…

נקודה למחשבה…

מתכוונים אלי … מתכוונים אליך…

היום יצאנו לטייל עם בתנו הבכורה בגן החיות העירוני (המכונה בלע"ז זואופארק), בתנו נהנתה לעבור באגפי החיות השונים, ומשהתקרבנו לפילים אחד הפילים שרצה לעבור לחדר אחר בתאו התחיל להתקרב לכיווננו, הוא כלל לא התכוון אלינו אלא כדי לעבור לחדר השני היה עליו להתקרב לכיווננו, אך בתנו שהייתה בטוחה שהוא שועט לכיוונה פתחה בצרחות, גם כשהוא היה בעברו השני של התא ומרוחק ממנה באופן הגון היא לא נרגעה, הסיפור חזר על עצמו בעוד מקומות בגן…

לפני מס' שנים השתתפתי בהתוועדות חסידית בבית הכנסת חב"ד בערד עם הרב בן ציון ליפסקר שליט"א, הרב ליפסקר דיבר על הסיפור המפורסם עם ר' עקיבא שראה איך טיפות מים שטיפטפו על האבן חוררו אותה והסיק מכך שגם לליבו יכולה התורה לחדור, הרב ליפסקר שאל מה יקרה אם יעמוד סוס ועל גבו יצליפו טיפות מים במשך מס' שנים האם גם אז יעשו חור בגב הסוס ? כמובן שלא ! ומדוע הקשה הרב ? הוא מותיב לה והוא מפרק לה, על כל טיפה שנפלה על הסוס הוא ניער את גבו כך שהטיפה נפלה ללא שפעלה מאום…

מוצאי שבת האחרון, אנו יושבים לצפות במראות קדש כמידי שבוע , הרבי מדבר ונחנק מבכי ע"כ שהגאולה עדיין לא באה ועם ישראל בגלות, הרבי ממש מתייפח בבכי כאוב כתינוק התובע את המגיע… עומד לידי דוד ילד מבית הילדים , בדרך כלל לא תראה אצלו רצינות לעניינים שבקדושה, הוא עושה מה שצריך אבל כ"תינוק הבורח מבית הספר", הוא נעמד ע"י נשען עלי מביט בעיניים רציניות ושואל מדוע הרבי בוכה . מה מציק לו ? אני עונה לו כי הרבי ע"כ שמשיח עוד לא בא, הוא מתכנס בהרהור רציני ומביט בוידיאו, הוידיאו מסתיים הקהל מתפזר ואני נשאר לקרוא עם הילדים לקרוא קרישמ"ע, הוא ניגש אליי לבסוף ושואל : "מה אני יכול לעשות ולהוסיף כדי שמשיח יבוא והרבי לא יבכה שוב" (אלו המילים שלו)..

הרבה פעמים אנו לומדים מאמרי חסידות מעוררי לב, שומעים אמרה חסידית שיכולה לרומם אותנו לפחות טפח מעל חיינו החומריים, רואים וידיאו של הרבי שאמור לזעזע אותנו ולהוציא אותנו מהאדישות, לפעמים זאת איזו חומרה הלכתית שאדמו"ר הזקן כותב שמי שמקפיד ע"כ הוא בעל נפש או המחמיר תבוא עליו ברכה, לפעמים זאת מעשיה חסידית מעוררת נפש, ויש עוד דוגמאות נוספות , שהמכנה המשותף לכולם שאנו קוראים, רואים, או שומעים את הדברים אך חשים כי לא אלינו מכוונים הדברים, משום כך האור הגדול שאין לו אח ורע בשיעורו עובר חולף לו על ידנו ללא שזזנו ולו מילימטר, נשארנו כמות שהיינו ללא שינוי הקטן ביותר, וכשמשהו מתחיל מעט לעורר אותנו אנו מוצאים סיבה למה לזרום עם מירוץ החיים ולא לתת לשינוי לדבוק בנו.. כאותו סוס שמנער את הטיפה מעל גבו..

"ברידער" !

הבה נחוש כי הפיל שצועד לכיווננו מתכוון אלינו, כל מאמר חסידות התכוון אלי ואליך.. לא לר' יקותיאל ליפלער, לא לר' שמואל מונקעס, ואף לא לר' בנימין קלעצקער, הוא נאמר רק ורק לי ולך..

כשרבותינו נשיאנו אמרו את מה שאמרו הם חשבו רק עלי ועליך…

התכוונו אלינו …

נקודה למחשבה …

כמה משקל אנו נותנים

אחד היהודים שתמיד כיף לפגוש בבית הכנסת שלנו (הסינגוגה), הוא ז'… למה אני אומר שתמיד כיף כי הוא מסוג היהודים שתמיד יחייכו אליך בחיוך רחב כאילו לא פגש אותך שנה שלמה ופשוט חיכה רק לך, הלחיצת יד החמימה שלו מותירה בך רושם לפחות לשעתיים שלוש הקרובות, הצחוק המתגלגל שלו מדביק לא אחד ולא שתיים מבאי בית הכנסת, אך למרות זאת בזמן האחרון כל פעם שאני נכנס לבית הכנסת ואני נתקל במבטי בז' אני נדרך ונכנס למעין מתח, אתם שואלים למה ? כי בזמן האחרון כל פגישה שלי עם ז' נהפכת לשיח פלפול תורני, וז' בכלל לא פראייר, עם כל עיסוקיו הרבים הבן אדם מוצא זמן ללמוד, להעמיק, וכל אימת שאנו נפגשים הבחור אוהב להתקיל אותי עם שאלות, (מסוג השאלות שגם השואל לא ידע את התשובה לפני שהתוודע לשאלה), ה' עוזר וכל השאלות ששאל אותי עד כה ידעתי לענות, לא בשל היותי תלמיד חכם מופלג, כי אם שבהשגחה פרטית כל נושא שלמדתי באותו שבוע (או גמרא, או מפרשי התורה , או שיחות של הרבי וכו') הוא שאל אותי משהו ממנו.. בשבוע האחרון החלטתי שאני מראה לו מה זה.. אני לא פראייר, וכך יצאתי בדרכי לסינגוגה (ביהכנ"ס) כשבמוחי מנוסחת הייטב שאלה מתקילה . אני נכנס לבית הכנסת , ז' כבר קולט אותי בזווית עיני, הוא ניגש אליי בחיוך מוכן להתקפה העתידית, כף ידי נרמסת תחת כפו הלופתת, אך אני מודיע לו שהפעם תורי לשאול, הוא עובר מעמדת התקפה לעמדת מגננה, הוא מנסה לסרב אך נכנע, אני שואל אותו שאלה, הוא מנסה ואני מפרק, הוא מותיב ואני שוב מפרק, זהו הצלחתי אני מכריז בסיפוק, אך לא אחד כז' יפסיד כ"כ מהר, על שאלה כזאת הוא אומר צריך לחשוב, אתה רוצה שאני יגלה לך את התשובה ? לא אני רוצה לחשוב לבד…הוא משיב, אני משאיר אותו לחשוב אך הוא רץ אחרי שגם לו יש מה לשאול, הוא שואל ואני בהשגחה פרטית מוצא את התשובה ברמב"ם היומי… אני יחשוב וימצא תשובה אומר לי ז' ואנו נפרדים…

חלף שבוע וכל העניין פרח מזכרוני, באחד הערבים אני נכנס לביהכנ"ס למנחה , כשאני שומע מישהו קורא את שמי מאחור, אני מביט לאחוריי ואני נתקל במיודענו, יש לי תשובה הוא מכריז בניצחון, הוא מביא לי מסכת ר"ה, הוא מציין את העמוד ואכן יש תשובה לשאלתי … אני כבר כמה ימים לא רגוע בגלל השאלה שלך, ב"ה מצאתי תשובה…

ז' הולך לו לדרכו שמח ומאושר, ואני נותרתי מהורהר לעצמי, כמה יופי יש ביהודים המיוחדים האלו, הם לוקחים הכל ברצינות, יהודי שעד לא מזמן לא ידע צורת אות מהי, יהודי שרוב שעות היום שלו בביזנעס, אך היכן מונח הראש שלו, בלימוד התורה… כמה משקל הוא נותן ללימוד התורה ? וכשהוא לא מוצא תשובה זה מטריד אותו…

כמה משקל אנו נותנים לכך ?

נקודה למחשבה…

השכבה הראשונה בגשר החי

א' הסיפורים שחרוטים בזכרוני מר' מענדל פוטרפס ע"ה, הוא הסיפור אותו נהג לחזור בפנינו אין סוף פעמים המשפיע ר' לוי יצחק גינצבורג בשם ר' מענדל,

וכך הסיפור : בתקופת הצאר ניקולאי, אירע פעם שהצאר היה צריך לחצות נהר, ובאותו נהר לא היה גשר, וגם סירות לא היו בנמצא, מה עשו ? יצרו גשר חי. עשרות ומאות חיילים קפצו למים (מתוך ידיעה כי הם צוללים אל מותם) ומעליהם צללו עוד שכבה של חיילים עד שלאחר כמה שכבות של גופות חיילים בצבצה שכבה נוספת של חיילים שעליהם צעד הצאר מעברו האחד לעברו השני של הנהר.

סיים ר' מענדל : אותם חיילים ששכבו בשורה הראשונה לא ראו אותם ולא קיבלו שום כבוד מהמסירות נפש שעשו, אך עשו זאת מתוך נאמנות ומס"נ למלך, וכך אנו צריכים להתבטל לרבי… עכ"ל.

בחיי השליחות לא אחת אנו נדרשים להקרבה כזאת או אחרת, אינני מתכוון לתת צל"ש לעצמי, כי הלוואי שהיינו מקריבים עשירית ממה שאנו מסוגלים ונדרשים לתת ולהתמסר.. אך בכל זאת כל פעם שאנו עושים איזה מעשה שנדרש בשבילו הקרבה מיוחדת ליבנו עולה על גדותיו מרגשות הגאוות יחידה שמציפות אותנו, אך כמה הרבי גאה בנו, ..וכו' הסגנון משתנה בהתאם לנסיבות, אך העיקרון מוכר לכולנו. זה קורה לי כל פעם שאני צועד מוקדם בבקר בדרכי לבית הילדים, או כל אימת שאני חוזר מאוחר בלילה מבית הילדים, לעתים זה קורה בעומדי במבצעים ובעוד סיטואציות דומות.. נשמע מוכר ? אני מאמין שכן…

לפני שבוע אני חוזר מאוחר בלילה מבית הילדים, הילדים נרדמו לאחר שקראו קרישמ"ע, שמעו חסידישע מעשה, הכינו נטילת ידיים לבוקר.. ואני צועד בתחושת סיפוק הביתה, לפתע חדרה בי ההכרה כי הקרדיט האמיתי מגיע לאותה חיילת אלמונית שאינה עומדת מול אור הזרקורים ומקבלת את המחמאות, אותה חיילת אלמונית שמתמודדת ערב ערב עם השכבה של הילדים בבית ללא עזרה, ומתמודדת בוקר בוקר עם הלבשה והכנה לגן של הילדות לבד לבד בידיעה כי בעלה נמצא בתפקיד, ועוד דוגמאות לכך..

הרבה מהשלוחים פועלים גדולות ונצורות אך הקרדיט האמיתי מגיע לשליחה שנותנת גב חזק לשליח לפעול, היא שעושה הכל הרחק מאור הזרקורים, בשקט ובהצנע עושה את שליחותה והכל לשם שמים.
דומני שהחיילים האלמונים שהיוו את הקומה הראשונה של הגשר, הן השליחות המהוות חוד החנית במפעל השליחות. סוד ההצלחה היא הצניעות והענווה לא פחות מהנחישות והאמונה, כל אחת מהווה סמל ודוגמא לאחרות.

אולי זאת ההזדמנות לומר תודה על שבזכותכן אנו יכולים לצאת למערכה ברוגע ובשלווה.

תודה רבה!

יא דעלאיש מאמא

סיפור עממי מספר על אמא רוסיה שגידלה בגפה את ילדיה, לבד לבד נשאה בעול הפרנסה ובעול גידול הילדים, אשה חזקה היא היתה ולעולם לא התלוננה, תמיד נשאה את עיניה כלפי מעלה והודתה לה' על מה שיש, אך הגיעו ימים קשים והרעב החל לתת את אותותיו, אך האם לא חשבה על עצמה כלל וחסכה מפיה לתועלת ילדיה, עד שהגיע יום והיא חשה כי היא לא מסוגלת וכי היא עומדת לפני התמוטטות. בצעד נואש ובתושיה של הרגע האחרון גירדה את הפרוטות האחרונות שנותרו בבית, היא רצה לשוק בשארית כוחותיה ובכסף שהיה מיועד למען ילדיה קנתה כיכר לחם טריה וריחנית, האם שבה לביתה ולפני שנכנסה לבית הסתירה את הכיכר מתחת לבגדיה, היא ידעה כי לא תוכל לעמוד בפני תחנוני עולליה… היא נכנסה לבית הילדים שהריח היכה בנחיריהם עטו עליה בצהלה אך היא מיהרה להסתגר בחדרה והחלה לאכול ברעבתנות את הכיכר,היא ידעה שזה שאלה של פיקוח נפשות.. קול יבבותיהם של הילדים הציקו לה אך היא בחרה להתעלם.. אחד הילדים התגבר על בכיו ושאלה: "מאמא שטו טי דעלאיש" (אמא מה את עושה) ? האם ענתה בגבורה של אמא : יא דעלאיש מאמא (אני עושה אמא).

בסיפור הזה נזכרתי השבת.. עת ישבנו לסעוד בצוותא ביום הש"ק רק בחיק המשפחה ללא אורחים, ישבנו ברוגע אוכלים וסועדים ללא לחץ האירוח, מנגנים עם הילדות ניגוני חב"ד, כאשר בתי בת השנתיים וחצי נעמדה וחזרה ברהיטות 3 שורות תניא בע"פ, לאחר מכו נסחפה והחלה לנגן לבד (סמה כלשונה) 2 מניגוני חב"ד שאותם היא מכירה..

השבת נתנה לי אישית המון כח להמשיך הלאה בעבודת השליחות, והבנתי כי אנו השלוחים נותנים ונותנים, והרבי משלם ומשלם, אך מידי פעם צריך לעצור מהמירוץ ולהתכופף ולרוות ממי המעיין שהרבי, המשלח, מרעיף עלינו, כי לפעמים צריך לעצור ולהשקות את עצמנו, אם לא בשבילנו אנו, לפחות בשביל המושפעים …

כי הם צריכים אמא…

יא דעלאיש מאמא

מאקארוני פו פלוטקסי – ספגטי עם בשר

כשיש לפתע הרבה סועדים ביום חול ולא הכנתי כלום אני משתמשת במתכון זה, כגלגל הצלה. גם כי הוא מאוד פשוט ומהיר להכנה וגם כי ניתן לשחק במרכיביו השונים ולגוון. מתכון זה נקרא באזורינו "מאקארוני פו פלוטקסי" – ספגטי ע"פ הצי. מסופר, כי מתכון זה, המציא טבח, בספינת הצי הרוסי במאה הקודמת ומאז המלחים אוכלים בעיקר את המאכל הזה, שהוא מאוד אהוב עליהם מסיבות שצוינו לעיל.

מצרכים:
1 חבילת ספגטי
2 חבילות בשר טחון
2 בצלים בינוניים
שמן
פלפל, מלח

אופן ההכנה:
מכינים את הספגטי ושוטפים אותו במים קרים אחרי הסינון שלא ידבק. מטגנים את הבשר טחון עד שיהיה מוכן (ניתן להוסיף תבלינים ע"פ הטעם). חותכים את הבצל לקוביות ומטגנים בנפרד מהבשר עד שיהיה רך ומערבבים עם הבשר המטוגן. מטגנים את הספגטי בכמות מכובדת של שמן על אש גבוה. מערבבים את הבשר עם הבצל והספגטי ביחד ומוסיפים מלח ופלפל לפי הטעם.

בהצלחה.

נ.ב. הכמויות שצוינו לעיל הינם ל6-4 סועדים בהתאם לרעב